הייתי בן 64 כשהרופאים אמרו לי שיש לי סרטן הערמונית. דקה אחת אני חי חיים של מורה שזה עתה פרש, מוכן להתחיל לנסוע עם אשתי ולראות את העולם, וברגע הבא אני שוכב על שולחן ניתוח כשהערמונית מוסרת לחלוטין.
הניתוח עצמו היה מהיר, רק שעתיים. הייתי בחדר ההתאוששות, התעוררתי לאט, נאלצתי להיעזר באחיות הנפלאות שטיפלו בי כדי ללכת והתרגלתי לקטטר שהותקן במהלך הניתוח.
הלכתי הביתה למחרת והרגשתי כאב כלשהו, אך נאמר לי שזה נורמלי. בשבוע לאחר מכן, הרופא שלי הוציא את הקטטר ולא יכולתי להיות יותר מאושר מזה. שנאתי את הדבר הזה, ולא יכולתי לחכות לחזור למצב נורמלי.
אבל אז הבנתי שהדברים רחוקים מלהיות נורמליים. בלילה הראשון לאחר הוצאת הקטטר קמתי מארוחת הערב החגיגית שלי וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את זה. טפטוף חם בצד הרגל. אפילו לא הרגשתי תחושת שתן, אבל זה היה שם.
חשבתי שאולי זה ייעלם אחרי כשבוע, אבל הדליפות נמשכו. לבשתי את החיתולים למבוגרים שהרופא נתן לי (הוא כמובן הזהיר אותי מפני בריחת שתן, אבל כמובן שהרגשתי שאני חזק יותר).
הדליפות לא נעלמו בשלושת השבועות הבאים, והתחלתי להיות ממש מודאג. הרופא שלי אמר לי שההחלמה עשויה להימשך עד 3 חודשים, אבל אני מניח שחשבתי שזה יהיה מהיר יותר עבורי. לא הייתי זקן במיוחד, הייתי במצב בריאותי טוב לפני הניתוח וחשבתי שהדברים יבריאו במהירות. אבל עדיין, הדליפות נמשכו.
ברגע שהגעתי לציון 12 השבועות לניתוח, הייתי במצב רוח ירוד מאוד. הדליפות עדיין היו שם ונראה שלא נעלמו. הייתי מתחיל להרגיש כמה סימני שיפור – תחושה קטנה של צורך במתן שתן, אולי כמה פחות דליפות בימים מסוימים, אבל אז הייתי נסיגה כאילו שלא התקדמתי בכלל. התחלתי להיות מדוכא ועצבני ליד כל הסובבים אותי. למזלי, אשתי הבינה ותמכה בי, תמיד עודדה אותי פשוט לתת לזה זמן.
חבר שעבר הסרת ערמונית בעצמו המליץ לי להתחיל לטייל כדי להחזיר לעצמי קצת כוח. הוא גם נתן לי מספר של פיזיותרפיסט שהוא השתמש בו לאחר הניתוח שלו. שתי העצות הללו התגלו כעצות זהב. אשתי ואני התחלנו לצאת לטיולים קצרים מדי יום, ובסופו של דבר הרחבנו אותם טיפין טיפין עד שיכולתי ללכת כמה קילומטרים. הלכתי לפיזיותרפיסט שהראה לי איך לעשות תרגילי קגל והכניס אותי לתוכנית אימונים כדי להחזיר לעצמי קצת כוח. השימוש במכונת הביופידבק שלו היה מאוד מועיל, שכן יכולתי לראות את השרירים שלי עובדים, גם אם לא תמיד יכולתי להרגיש אותם. ראיתי אותם לאט לאט מתחזקים, וזה היה מספיק מוטיבציה בשבילי כדי להמשיך.
לבסוף, לאחר 6 חודשים מיום הניתוח, הצלחתי להתחיל לנסוע במשך ימים ללא בריחת שתן. ב-7 חודשים כבר החזרתי כמעט את כל השליטה על שלפוחית השתן, הפסקתי ללבוש רפידות וחזרתי להרגיש שהכל תקין.
העצה שלי שאם אתה עובר משהו דומה היא להיות סבלני. 7 חודשים זה הרבה זמן, והזמן שלקח להחזיר לעצמי את השליטה הרגיש כמו נצח. המסע שלי היה ארוך, ארוך מרבים אחרים, ומלא בתקלות ובחסימות רבות. אבל אני ההוכחה שאתה יכול לחזור למקום שבו היית לפני הניתוח. אתה רק צריך להשקיע את העבודה ואת הזמן לעשות את זה.